התערוכה נולדה מהחסר – מהאובדן של אחי שהיה לוחם וצלם. זו איננה תערוכת זיכרון או הנצחה. התערוכה מבקשת להראות את עידו כאמן חי, בועט, שואל ומתבונן.   אדם שלא הסתפק בקיום הרגיל, אלא חיפש את החיים. עידו היה לוחם ביחידת שלדג, "זקן הלוחמים" כפי שכינו אותו חבריו, אבל גם אמן בעל עין חדה, יד רגישה ונפש שמחפשת אמת. המתח הזה – בין הלוחם לאמן, בין המדים למצלמה – נמצא בלב התערוכה. התערוכה היא אוסף, גוף עבודות שצילם עידו  לאורך חייו: חיילים וילדים שמוכרים בצמתים, טיפוס על מונמנטים חשובים בירושלים, ים המלח הנסוג היופי והכאב של המפגש של האדם עם הטבע, מסעות באוניות דייג, סדרת הצילומים "מסע התענוגות בארץ הקודש". כל אחת מהסדרות היא מראה כפולה – מצד אחד התבוננות אסתטית, ומצד שני אמירה על מציאות מורכבת, רוויית סתירות.

עידו צילם מתוך עיניים אישיות מאוד, העבודות שלו נוגעות גם בשאלות קולקטיביות. הן בוחנות את ישראל דרך מבט אינטימי – ים המלח כאתר גיאולוגי והיסטורי שנעלם מול עינינו, חיילים כילדים־גיבורים, שוליים חברתיים כחלק מהמרקם. הצילום שלו הוא תמיד גם אישי וגם פוליטי, גם תיעוד וגם שאלה פילוסופית.
שם התערוכה לקוח ממשפט שאמר בעצמו: "לחיי הגברים שהיו ואינם". משפט שמחזיק בתוכו את מהות הצילום – ללכוד את הרגע שהיה, ושוב אינו. בתערוכה, המשפט מקבל שכבה נוספת: עידו עצמו – היה ואינו וחי ככה רוב הרגעים בחייו.
הצופה בתערוכה מוזמן לא רק להתבונן בצילומים, אלא להרגיש את הנוכחות של אדם שחי באמת. אדם שידע להסתוות, לאסוף מודיעין, לשכב במערבים, וגם לעצור ולהסתכל לשאול שאלות להוביל. אדם שידע להתבדח, לחבר דרך צחוק ולצחוק גם על המבוכה, ובו־בזמן להחזיק ברצינות עמוקה מבצעים במדינות אויב. 

התערוכה הזו נולדה מהמסע שלי, כאחות שכולה. בחרתי שלא להשאיר את הכאב כסיפור סגור, אלא להפוך אותו ליצירה. להביא את עידו לא כאדם שאיננו, אלא כאדם שחי – דרך הצילום, דרך המילים, דרך המפגש. זו תערוכה שמחזיקה גם את האובדן וגם את החיים, גם את הגעגוע וגם את היופי והפשטות שבחיים.